<h1>סמ"ג עשין סימן ל"ט</h1>
<h2>דף ב.</h2>
תנן אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר, פירוש לילה שבתחילת ארבעה עשר בודקין את החמץ במחבואות ובחורין מפני שבלילה כל העם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה (עי' רמב"ם חמץ ומצה פ"ב ה"ג). שהואיל והחמירה בו תורה כל כך לעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא היכא דלא בטלו אמרו חכמים שיהא צריך בדיקה אפילו היכא דבטלו גזירה שמא יאכלנו ועוד שיש כרת באכילתו ואין בני אדם רגילין להיות בדילין ממנו (שם תד"ה אור ע"ש). ואמר התם (ד' א') שאין קובעין מדרש בסוף יום שלשה עשר וכן החכם לא יתחיל לקרות בעת ההיא שמא ימשך וימנע מבדיקה בתחילת זמנה (רמב"ם שם).
כשבודק אדם ומחפש בליל ארבעה עשר מוציא את החמץ מן החורין ומן המחבואות ומניחו במקום המוצנע עד תחילת שעה ששית ביום ומבערו (ע"פ רמב"ם חמץ ומצה פ"ג הל' א'—ב' ע"ש). חל י"ד להיות בשבת בודקין את החמץ בליל ערב שבת שהיא ליל י"ג ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת ומניחו במקום המוצנע והשאר מבערו [מ]לפני השבת ואם נשאר מן החמץ בשבת אחר ארבע שעות מבטלו [בלבו] וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב הראשון ומבערו (שם הל' ג').
<h2>דף ד.</h2>
והכל נאמנים על בדיקת חמץ אפילו נשים ועבדים וקטנים ואף כי ידעינן דלא בדק ואמרי בדיקנא מהימני הואיל ובדיקת חמץ מדרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן, ואע"פ שנשים נאמנות אף בדאורייתא כגון על ניקור ומליחה היינו בדבר שיודעות הנשים שיש ודאי איסור אבל על בדיקת חמץ סבורות שאין חמץ בחורין ונמנעות לבדוק מפני עצלותם והכי מפרש לה בירושלמי (דף ב' ב').
<h2>דף ה.</h2>
מצות עשה מן התורה להשבית חמץ קודם שיעבור זמן אכילתו שנאמר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ודרשו רבותינו בפרק קמא דפסחים שראשון זהו יום ארבעה עשר וראייה לדבר זה מה שכתוב בתורה לא תשחט על חמץ דם זבחי כלומר לא תשחט את הפסח ועדיין החמץ קיים ושחיטת הפסח היא ביום ארבעה עשר אחר חצות (ע"פ רמב"ם חמץ ומצה פ"ב ה"א ע"ש). והשבתה זו לרבי עקיבא הבערה היא (שם). ואומר רבינו שלמה ורבינו משה (שם ה"ב) דהא דאמרינן (ד' ב' ורש"י ד"ה בביטול) דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי דהיינו מתשביתו וקשה לרבי עקיבא דאמר הבערה היא מאי איכא למימר ואומר רבינו יצחק דביטול מועיל מטעם הפקר דדרשינן (ה' ב') שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ואע"ג דאמרינן בנדרים (מ"ה א') דאין הפקר פחות משלשה זהו מדרבנן (ד' ב' תד"ה מדאורייתא). ומהו הביטול שיבטל החמץ [מלבו] ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שהוא ברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל (לשון רמב"ם שם).
<h2>דף ו.</h2>
מי שלא ביטל קודם שיתחיל שעה ששית שוב אינו יכול לבטל שהרי אינו ברשותו שכבר נאסר בהנאה מדבריהם ואין בטולו מועיל כלום ולעניין שיתחייב בבל יראה ובבל ימצא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו אף לאחר שש שאיסור שלו מן התורה (ע"פ רמב"ם חמץ ומצה פ"ג הל' ז'—ח' וע"ש ראב"ד ומ"מ). אמר רב יהודה המוצא חמץ ביום טוב בפסח כופה עליו כלי, פירוש בבטלו מיירי דאי לא בטלו היה יכול לשרפו ביום טוב דרב יהודה אית ליה בפ"ק דכתובות (ז' א' ע"ש ובתד"ה מתוך) מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש רק שיהיה לצורך יו"ט קצת.
בפרק קמא אמרינן המפרש בים והיוצא בשיירא תוך שלשים יום זקוק לבער [נ"א לבדוק] קודם שלשים יום אין זקוק לבער [נ"א אין צריך לבדוק], ואם דעתו לחזור קודם הפסח צריך לבדוק ואחר כך יצא שמא יחזור ערב [ה]פסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער, ואם אין דעתו לחזור אין צריך לבדוק, וכן העושה ביתו אוצר תוך שלשים יום צריך לבדוק ואחר כך כונס אוצרו לתוכו, קודם שלשים יום אם דעתו לפנותו קודם הפסח צריך לבדוק ואחר כך עושהו אוצר ואם אין דעתו לפנותו קודם הפסח אינו צריך לבדוק (רמב"ם חמץ ומצה פ"ב הי"ט).
<h2>דף ו:</h2>
ואמר רב יהודה הבודק צריך שיבטל בשעת הבדיקה. ורבינו יצחק ברבי אברהם היה אומר שמנהג כשר הוא לבטל אף בשעת הביעור לפי שרגילין לחזור ולקנות חמץ למחרת שאינו בכלל ביטול הלילה וגם מי שאינו קונה חוזר וזוכה בלחם שביטל אף על פי שבמשמעות ההלכה אין משמע כן דקאמר ונבטליה בארבע שעות ונבטליה בחמש ומשני כיון דלאו זמן ביעורא הוא ולאו זמן איסורא הוא דלמא פשע ולא מבטל ליה משמע לכאורה שאם בטל די בפעם אחת.
<h2>דף ז:</h2>
כשבודק את החמץ בליל י"ד או ביום י"ד או בתוך הרגל קודם שיתחיל לבדוק אומר ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ, דהכי מסקינן התם הילכתא, ואם בדק לאחר הרגל אינו מברך (ע"פ רמב"ם חמץ ומצה פ"ג ה"ו).
אין בודקין לא לאור החמה, היכא דלא בדק בלילה, ולא לאור הלבנה ולא לאבוקה מפני שטרוד שירא לעשות הבערה בבית וממהר לבדוק [לכך אין בודקין] אלא לאור הנר. בד"א בחורין ובמחבואות אבל באכסדרה שאורה רב אם בדק[ה] לאור החמה דיו, ואמצע החצר אינו צריך בדיקה מפני העופות המצויים שם והם אוכלות כל חמץ שיפול שם (ע"פ רמב"ם חמץ ומצה פ"ב ה"ד ע"ש). חור [שבאמצע הבית] שבין אדם לחבירו זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו, וכל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה, חור שבין יהודי לארמאי אינו בודק כלל שמא יחשדנו הגוי בכשפים אלא מבטלו בלבו (ע"פ הל' ה' שם) לדברי פלימו (ח' ב'). חורי הבית התחתונים והעליונים וגג היציע, שתחת גג הבית, ורפת בקר ולולין ואוצרות יין ואוצרות שמן שאינו מסתפק מהן ובית דגים גדולים אין צריכין בדיקה אלא אם כן הכניס בהם חמץ, אבל אוצרות שכר ואוצרות יין שמסתפק ממנו ואוצרות המלח ובית השעוה ובית דגים קטנים ובית העצים ובית המורייס [ובית התמרים] וחורי הבית האמצעים וכיוצא באלו צריכים בדיקה שסתמא שמכניסין בהן חמץ, ואם ידוע בוודאי שלא הכניס בהן חמץ אין צריך בדיקה, וכשבודק המרתף בודק ממנו שתי שורות החיצונות שהן העליונה ושלמטה ממנה (רמב"ם שם ה"ו ע"ש). אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ ממקום שמכניסין בו חמץ למקום שאין מכניסין בו חמץ שאם נחוש מבית לבית נחוש מעיר לעיר ואין לדבר סוף, בדק ליל ארבעה עשר והניח עשר חלות [למחר השכים] ומצא תשע הרי זה חושש וצריך לבדוק פעם שנייה שהרי גררה חולדה או עכבר בודאי (רמב"ם שם ה"ז).
<h2>דף י:</h2>
מי ששכח או הזיד ולא בדק בליל י"ד בודק ביום י"ד שחרית, לא בדק בשחרית בודק בשעת הביעור, לא בדק בשעת הביעור בודק בתוך החג (לשון הרמב"ם חמץ ומצה פ"ג ה"ה), ולשון המשנה (פסחים י' ב' ותד"ה ואם) כך הוא לא בדק (בשחרית) [בארבעה עשר] יבדוק בתוך המועד, ומפרש רבינו יצחק ורבינו משה (כנ"ל) שהכל קרוי תוך המועד מתחילת שעה ששית עד אחר הרגל, עבר המועד ולא בדק יבדוק אחר המועד כדי שיבער מה שימצא מחמץ שעבר עליו הפסח מפני שהוא אסור בהנאה (רמב"ם שם).
<h2>דף כז:</h2>
קיימא לן כרבי יהודה דאמר בפרק כל שעה אין ביעור חמץ אלא שריפה דסתם לן תנא בפרק בתרא דתמורה (ל"ג ב') כותיה, דתנן אלו הן הנשרפים תרומה טמאה וחמץ בפסח, ואע"ג דשתק רבי יהודה (פסחים כ"ח א') אנן לא שתקינן שהרי אינו מוקשה אלא מדברי עצמו שחולק על חכמים במקום אחר, ולמד רבי יהודה שחמץ [בפסח] בשריפה מנותר מה נותר לאחר איסורו שריפתו אף חמץ כן אבל קודם איסורו השבתתו בכל דבר והכי מפרש לה בירושלמי (פסחים דף י"ב א') ובתלמודנו (י"ב ב' ותד"ה אימתי) אמר רבי יהודה אימתי הוא בשריפה שלא בשעת ביעורו פירוש כגון לאחר שש שעות אבל בשעת ביעורו פירוש בשעה שישית שדרך הכל לבער השבתתו בכל דבר כך פירש רבינו יצחק. חמץ שנפלה עליו מפולת ונמצא עליו עפר שלשה טפחים או יותר הרי היא כמבוער וצריך לבטלו בלבו (רמב"ם חמץ ומצה פ"ג הי"א).
<h2>דף מה.</h2>
בפרק אלו עוברין מוכיח שבצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואם לאו אם עשוי לחזק, פירש [רבינו משה (חמץ ומצה פ"ב הט"ו ע"ש בכס"מ) ו]רבינו יצחק (תד"ה כאן) לחזק בו שברי העריבה בין במקום לישה בין שלא במקום לישה כגון שיפתא דאגנא, בטל במיעוטו ואם לאו חייב לבער.
